אכילה רגשית

אכילה רגשית זהו נושא שמאוד קרוב לליבי, לא קיים כמעט אדם שאינו חווה את "מסך העשן" הזה פעם בחייו, ואני קוראת לזה מסך עשן בדיוק מהסיבה שזה מפריע לנו לראות ולהרגיש באמת את מה שאנחנו רוצים ואף מפריע לנו לבטא את עצמנו כמו שצריך.

כיום ההשמנה מלווה את חיינו.

גם אם מאוד רוצים לרדת במשקל ולעשות דיאטה כלשהי זה לתקופות מסויימות,

בהן, אנחנו מרגישים התעלות כלשהי ומחוייבות כלפי עצמינו.

אז ניתן לראות ירידה יפה במשקל ולאחר כמה חודשים(במקרה הטוב) חוזרים למשקל הקודם בתוספת של כמה גרמים מיותרים ועם פחות מסת שריר(על זה אסביר במאמר אחר),

זה מפריע ומקשה עלינו עוד יותר לרדת במשקל בהמשך, ונותן עוד "כאפה" לביטחון העצמי שלנו ולמחוייבות שלנו כלפי עצמינו.

אורח חיים בריא זה לא משהו שמגיע רק מהראש, זוהי דרך חיים ור-ק בדרך זו ניתן לרדת במשקל ולשמור על כך לתקופה ארוכה ואף כל החיים.

אך לפני הכל, צריך לעשות את ה"סוויץ" בראש ולהוריד מעצמנו את "מסך העשן" שמלווה אותנו הנקרא- אכילה רגשית.

אם לא נוריד את זה מאתנו נמשיך לעשות דיאטות ולחזור למשקל הקבוע שלנו.

מבחינה הוליסטית, שומן ובעיקר שומן בטני מבטא "הגנות" שפיתחנו במשך חיינו, הגנות מאנשים שפגעו בנו, נשים שחוו תקיפה מינית ולא רוצות למשוך את העיניים שוב, העלבות ועלבונות עוד מימי בית הספר, הורים או מורים ביקורתיים, תחושות אשמה קשות ועוד.

אז במה מתבטאת אכילה רגשית?

יש קושי כלשהו וישר אנחנו רצים למקרר או לארון ה"הפתעות".

חשש כלשהו, חרדה כלשהי, יום לא מוצלח בלשון המעטה, הבוס במשרד הכעיס, הילדים הלכו לישון ואפשר להתרווח ולשבור שיגרה, הבעל לא מפרגן, כעס רב שאינו מוצא את דרכו לגרוננו ונשאר עמוק בפנים ועוד המון סיטואציות כאלו ואחרות המקיפות אותנו בחיי היום-יום.

יש סיבות רבות לכך שאכילה רגשית טבועה בנו עוד מילדותנו:

עוד בהיותנו ילדים, ואני רואה זאת גם היום, ילד שנפל וקיבל מכה ישר דוחפים לו לפה אוכל, ממתק כלשהו או חטיף. לא מאפשרים לילד לבכות ולסיים להתאבל על המכה ה"נוראית"(בשבילו) שקיבל הרגע. הכי חשוב בשביל ההורה זה שהילד יפסיק לבכות ולצרוח, ועכשיו! ומה פתרון יותר טוב מדחיפה של משהו מתוק לפה שלו.

עוד דוגמה לא פחות חשובה, ילדים שלא מסיימים מהצלחת, מלמדים אותם שחייב לסיים את כ-ל האוכל מהצלחת, אסור להשאיר כלום, למרות שהילד כבר שבע והמח מפריש אותות שאין צורך בעוד מזון לגוף. אבל זה מה שלימדו את ההורה וזה מה שההורה ילמד את ילדו וההמשך ברור מראש.

סיטואציה נוספת- יוצאים לטייל, אומרים לילד "אם" תתנהג יפה "אז" תקבל ממתק/ חטיף/ ארטיק וכו', מה הילד לומד מזה? ועוד יותר, מה לומד מזה הילד שגודל לאיש או לאישה מבוגרים עם אכילה רגשית- ברגע שהתנהגתי יפה וסיימתי את כל מטלות הבית, השכבתי את הילדים לישון, סיימתי עבודה קשה והתעייפתי ועכשיו-עכשיו מותר לי לאכול כמה שארצה- "כי התנהגתי יפה".

אז מה עושים, כיצד ניתן להתגבר על אכילה רגשית שמלווה אותנו במשך כל חיינו?

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לחנך קודם כל את ילדינו ולתת להם דוגמה אישית, ילד נופל ומקבל מכה, זה בסדר לבכות ולהוציא את כל התסכול שבנפילה, צריך לחבק אותו ולנשק אותו ולהגיד לו שהכל בסדר ושזה יעבור. כן, בהתחלה זה יהיה קשה ומוזר כי קשה מאוד לשבור הרגלים ישנים שלימדו אותנו עוד בהיותנו ילדים קטנים.

אבל, בהמשך זה יזרום ותבינו עד כמה זה ברור מאליו שהממתק לא באמת הועיל פה ואפילו רק הזיק כי הוא הפריע לילד להביע את עצמו באותו הרגע.

בנוסף אם כבר מדברים על דוגמה אישית, לא מומלץ להגיד לילד "אל תאכל ג'אנק" ו"זה לא בריא" ואז לאכול ברגע של משבר חטיף, שוקולד וחבריהם. כי הילדים שלנו הם בסופו של דבר חיקוי מוצלח שלנו.

הדוגמה האישית הזאת תעזור לנו להתגבר על האכילה הרגשית שלנו עצמינו, כי מה יותר חשוב מהילדים שלנו ומהחינוך שלהם.

דבר שני הוא, בזמן שאנו מרגישים שמגיעה אכילה רגשית, ואנו לא באמת רעבים אלא סתם עברנו יום לא משהו ובא לנו להוציא את זה על אוכל, או שחזרנו עכשיו הביתה מיום מתיש מאוד וחייבים "לפצות" את עצמנו בחטיף/ עוגה(כל העוגה)/חפיסת שוקולד- חכו 20 דקות, זהו בדרך כלל הזמן שלוקח לגוף להירגע ולהבין האם באמת הוא צריך את זה עכשיו או שזהו רק מסך עשן שמלווה אותנו והורגלנו אליו בזמנים האלו.

דבר שלישי ואחרון- דאגו תמיד שהמצרכים שלכם בבית יהיו איכותיים ובריאים, שגם אם וכאשר מלווה אותנו "מסך העשן"(אכילה רגשית), נפתח את המקרר ונאכל משהו בריא שהכנו מבעוד מועד ולא הדבר הראשון שיקפוץ לנו לעיניים יהיה משהו מעובד ולא ראוי למאכל, שיגרום לנו אחר כך לייסורי מצפון ועוד פגיעה לאגו שלנו ושבירת העקרונות שלנו עצמנו.

והכי הכי חשוב- תאהבו את עצמכם למרות ואפילו ש… כי כשאנחנו אוהבים את עצמנו, זה מקרין החוצה וזה הכי יפה!

****כל מה שנרשם לעיל אינו מהווה המלצת רופא וכל מטופל הוא עולם שלם לכן המלצתי היא לקבל טיפול פרטני.